לנוח בשלום

סיפורים אישיים

איתי ורד – אמי מתה סוף סוף

בארבע השנים האחרונות מצאתי את עצמי לא אחת עומד מול אמא שלי וחושב ברצינות איך אני הורג אותה. הרבה דרכים רצו לי בראש. אקדח, כרית, לשפוך את תוכנם של כדורי שינה לבקבוק השתיה שלה. אם לא היו מקבלים על מעשה כזה כמה שנים טובות בכלא בואכה מאסר עולם, הייתי עושה את זה. היא תמיד הייתה אומרת לנו כשראתה קשיש אומלל במצב דומה – "אם אי פעם אגיע למצב הזה תירו בי". אם הייתי יכול הייתי עושה את זה. בשבילה, בשבילנו ומתוך אהבה.

 

מיכאל פואה- אפשר למות גם כך.

לקראת חצות לילה שאל אותה בני, סבתא, את רוצה לומר קריאת שמע? כן, היא השיבה וזה היה הדיבור האחרון שלה, ובני  קרא בקול קריאת שמע. באשמורת האחרונה הייתה איתה אחותי שהחזיקה בידה ושרה לה שירים שהיא אהבה. לקראת 6 בבוקר אחותי יצאה מהחדר לדק' ספורות כדי להתארגן, וכשחזרה לחדר גילתה שאמא בשקט ובשלווה גמורה החזירה נשמתה לבוראה…יחד עם העצב על הפרידה מאמי היקרה הרגשתי שהייתה לנו זכות עצומה ללוות אותה בדרכה האחרונה כשהיא עטופה באהבה של המשפחה וכשהיא במנוחה ברוגע ובהשלמה

קן מורי - כיצד רופאים מתים

זה לא נושא דיון נפוץ, אבל גם רופאים מתים. והם לא מתים כמו כולנו. מה שמעניין בהם זה לא היקף הטיפולים הנרחב שהם מקבלים בהשוואה לרוב האמריקנים, אלא דווקא עד כמה ההיקף הזה מצומצם. עם כל הזמן הרב שהם משקיעים כדי לדחות את מותם של אחרים, בעצמם הם נוטים להיות שלווים למדי כאשר הם מתמודדים עם מותם הם. הם יודעים בדיוק מה עומד לקרות, הם יודעים את החלופות, ובאופן כללי יש להם גישה לכל סוג של טיפול רפואי שהם יכולים לרצות. אבל הם פשוט הולכים.

 

× שלח הודעה ב WhatsApp
דילוג לתוכן