לנוח בשלום

אפשר למות גם כך

מיכאל פואה

אבי אבישוע ז"ל היה איש שאוהב להכין ולתכנן הכל מראש. כשהגיע לגיל הזקנה הוא הסביר לנו בכל דרך אפשרית שהוא שמח מאוד בחייו, אך אם הוא יהפוך לסיעודי זה יהיה לו קשה מנשוא. הוא ביקש שאם הוא יגיע למצב זה, לא נאריך את חייו בצורה מלאכותית. כאשר התפרסם לראשונה טופס ההנחיות המקדימות הוא הזדרז לחתום עליו ולהפקיד עותקים בכל מקום. ואכן אבא חי בשמחה עד לרגע שהוא הפך להיות סיעודי, ולצערנו נאלצנו לאשפז אותו במחלקה סיעודית בבית אבות. הדרדור במצבו היה מהיר וניכר היה שהוא איבד את שמחת החיים והרצון לחיות ובתוך זמן קצר הוא חלה בדלקת ריאות ואושפז בבית חולים. בזמן שהוא שהה בבית החולים הקפדנו להיות אתו 24 שעות תוך שאנו מיידעים את הצוות הרפואי בהנחיות המקדימות.

ביום שהתברר בדיעבד שהיה האחרון לחייו, פנה אלי אחד הרופאים והודיע לי שהוא מתכוון להכניס אינפוזיה לאבי. הזכרתי לו שאבי חתם על טופס בו הוא ביקש שלא לחבר אותו לאינפוזיה במקרה כזה. הרופא הישיר אלי מבט ואמר לי אצלי במחלקה לא ימות אדם מצמא. אבא לא ימות מצמא עניתי, אנחנו כאן על ידו כל הזמן, ואנחנו נותנים לו לשתות בהתאם ליכולתו אם בכפית אם בהרטבת שפתיים, אין שום סיבה להכניס לו נוזלים בכוח. התקשרתי להתייעץ עם רופא ירא שמיים שחיזק את עמדתי, וכך היה. במהלך הלילה אבא החזיר את נשמתו לבוראו כשאחותי שתחיה עומדת על ידו שרה לו שירי שבת שהוא אהב, ומלטפת את ידו. הוא לא מת בצמא, הוא נפטר מזקנה, שבאה לידי ביטוי בדלקת הריאות שהוא קיבל. לאחר כמה שנים כשספרתי לד"ר ורבר רופאה פאליטיבית את הסיפור, היא אמרה לי אתה לא יודע כמה טוב עשית. מילאתי את רצון אבי מה עוד? שאלתי. במצבי סוף חיים האדם מאבד את הרצון לשתות הוא שותה פחות ואז נוצר בכליות חומר שנקרא אוריאה שמטשטש אותו. כשאדם מקבל נוזלים באמצעות אינפוזיה המנגנון הזה לא עובד, ואז פעמים רבות אנו רואים אנשים במצבי אי שקט. אביך היה רגוע ולא השתמשתם במורפין כי נתתם למנגנון המדהים שסידר הקב"ה בגופנו לעבוד. לו הוא היה מחובר לאינפוזיה הנוזלים בגוף היו משבשים מנגנון זה וסביר להניח שהרופאים היו נותנים לו מורפין כדי להרגיעו. המורפין כידוע לא רק עוזר להרגיע, הוא גם יכול להרוג. וכך במקום להתערב פעמיים ולעשות מעשה אקטיבי שיש בו קירוב המוות, אפשרתם לו להיפרד מהעולם ברוגע באופן טבעי.

חוויה זו עם אבי הייתה המניע המרכזי להתגייסותי לקידום הנושא, היות ואני רואה בכך מעין צוואה רוחנית. חיזוק משמעותי קיבלתי לאחר מספר שנים.

מיד לאחר מותו של אבא, אמא ז"ל חתמה גם היא על ההנחיות המקדימות. בשנה וחצי האחרונה לחייה "בזכות הקורונה" זכינו לארח אותה בביתנו. במוצאי שבת פרשת בא חגגנו לה יום הולדת 96 בזום והיא הייתה לגמרי בעניינים. במהלך השבוע היא החלה להיחלש ואשתי הצדיקה ממש סעדה אותה ועזרה לה בדברים הבסיסיים. בשבת זכינו והיא ישבה אתנו לשולחן. לאחר סעודת שבת של היום היא הלכה כדרכה לנוח במיטתה, ובדרך בתי שאלה אותה סבתא מתי להעיר אותך? זו הייתה שאלה רטורית כי תמיד סבתא קמה בארבע, בכל זאת אנגליה. אבל הפעם סבתא הפתיעה. אל תעירי אותי אני רוצה לישון היא ענתה. בתי חזרה ושאלה סבתא את רוצה שאעיר אותך בארבע לכוס תה? וסבתא בשלה אל תעירו אותי.

ואכן היא ישנה וישנה והגיע הערב והלילה והיא עדיין ישנה. במהלך הלילה היה כל הזמן אחד מאיתנו ער על ידה ובבוקר כשהיא עדיין לא התעוררה, חברי ד"ר יואל אמר לי זה הזמן להיפרד היא שומעת דברו איתה. הודעתי לאחי ואחותי ולנכדים, והחל מסע פרידה. היא שכבה רגועה ושלוה, נשימותיה קצת כבדות וכשהרטבנו את שפתיה היא לא הגיבה במציצה. בשעה 11 לערך כשאחת מבנותי אמרה לה סבתא שלום, פתאום כאילו מעולם אחר היא ענתה בקול ברור 'שלום'. לאחר זמן קצר היא התחילה להגיב למים ששמנו על שפתיה והחלה למצוץ תחילה מפד גזה ולאחר מכן בקשית מים ובהמשך אינשור –מזון נוזלי. עוד מילים מועטות בלבד זכינו לשמוע מפיה במהלך היום, אבל היא ספגה המון אהבה מצאצאיה ששרו לה ליטפו אותה ואמרו לה מילות פרידה. לקראת חצות לילה שאל אותה בני, סבתא, את רוצה לומר קריאת שמע? כן, היא השיבה וזה היה הדיבור האחרון שלה, ובני  קרא בקול קריאת שמע. באשמורת האחרונה הייתה איתה אחותי שהחזיקה בידה ושרה לה שירים שהיא אהבה. לקראת 6 בבוקר אחותי יצאה מהחדר לדק' ספורות כדי להתארגן, וכשחזרה לחדר גילתה שאמא בשקט ובשלווה גמורה החזירה נשמתה לבוראה. הגעתי מיד קרעתי קריעה וברכתי ברכת דיין האמת על יד מיטתה. יחד עם העצב על הפרידה מאמי היקרה הרגשתי שהייתה לנו זכות עצומה ללוות אותה בדרכה האחרונה כשהיא עטופה באהבה של המשפחה וכשהיא במנוחה ברוגע ובהשלמה, מתוך שמחה והודאה על כל הטוב לו היא זכתה. יהי זכרה ברוך. 

בשולי הדברים ברצוני להדגיש שלא הכול בידינו ובבחירתנו, אך יש דברים רבים שכן. הפרידה הכול כך מרגשת מכבדת ומשמעותית שחווינו עם אבא ובמיוחד עם אמא היא מתנת שמיים, אך היינו יכולים לקלקל אותה בקלות. הרצון לשלוט במצב, ו"לעשות הכול", גורם לנו ולחלק מאנשי המקצוע להתערב באופן אגרסיבי, במקום שנדרשת מתינות והשלמה. אסור בשום פנים ואופן לקצר את חייו של אדם גם אם הוא בסבל, אך המוות הטבעי אינו כישלון, ולא צריך להילחם כדי למנוע אותו. הנזק הנגרם ממלחמה מיותרת זו, מקצר חיי אדם מבחינה סטטיסטית, ופעמים רבות מאמלל הן את הנפטר והן את בני משפחתו.   

 

× שלח הודעה ב WhatsApp
דילוג לתוכן