לנוח בשלום

על יראת המוות
הרב קוק

מתוך הספר שמונה קבצים קובץ א' תפ"ו: 

יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם. כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות, ולא יבוא למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו ממקורה הפנימי. השיקוע בעפר החומריות וההתלהבות הנפשית בכל ערכיה, היא רק מגדילה את המות, וממילא היא מוסיפה יראה על יראתו. וכל מה שיתאמץ לו האדם שלא להתירא מפניו, לא יועיל לו כלום, מאחר שהוא משקיע את כל הוייתו בתכנים כאלה שמות שולט בהם, והוא מהרסם ומכלה אותם. איך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך לכיעור, ועל חמדה שמתהפכת לבחילה. באין לחיים מטרה, המות מוכרח להיות מאויים. המלחמה נגדו לשוא היא, העזות מאומה לא תועיל.

התרופות האמיתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משיעבוד המות, הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילוייה, והולכת ומסתתרת בחביון עזה. ראש לכל התרופות היא אריכות ימים. אריכות ימים בכדי השיעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחמרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני. כשברכה זאת מתפשטת בעולם, הולכת היא צורת המות המטלת אימה ומתבטלת, ותחתיה באה צורה של חזיון הויה, הראוי להערך בערכו האמיתי. ואז איננו עוד משבש את הדיעות, והבינה חוזרת להתגלות, איך שלא יש כאן מות כלל על פי אותו הציור המדכא וההרוס, שהוא שוכן בלב החיים לדכאם, ומסתכלים ביום המיתה ואומרים שירה, ד' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת.

אריכות הימים באה על ידי תיקון החיים בכל מובנם, וביחוד בהמובן המוסרי, ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק, בכל השבילים שהם מתפצלים ממנו. רוח המוסר העליון, הממדד את החיים בערכם, חי הוא ושוכן בנפש על פי אותה המדה שהחיים מושקפים ממנו באורם. ולא יוכלו החיים להשקף באורם המלא, כי אם בדעת אל חי, מקור חכמה, חסד וגבורה המאוחדים. מועיל הוא גם כן פיתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו. אבל אין זאת עצמותה של ההצלה מיראת המות, שהרי סוף כל סוף העצמיות הפרטית מתבהלת משידוד מהותה. 

עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי. כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שיזוקקו, וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים. כל ענין אהבת החיים, בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים. אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבוא לאהבת החיים העצמותית. לזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב והמוסר המוחלט בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת. וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות. היסוד מונח בעילוי הרצון, והתעמקותו במעמקה של ההכרה, זיווגו עמה, והתאחדותו המוחלטת בקרבה. סוד הסרת הערלה, הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר, במרום עז וטהרת חשק, המטביע את נעימת האהבה בכל היקום. החיים כשהם מוכרים בערכם הטוב, הם בעצמם מסירים הם את התבלול מעיני ההכרה, המעכב בעד הבירור של ידיעת המהות הרוחנית, וערכי חייה המוחלטים. אז מתחיל העולם הרוחני להשתרע בכל הוד מילואו, מרגיש הוא אז בקרבו את עצמו וחופשו, והחיים הנשמתיים מתגלים לא רק בתור איזה שריד של חיים גופניים, שהם הנראים כהמלאים, אלא בתור גודל עצמי, שרק ניצוץ וצל של חיים הנם החיים של קישורי הגוף ותנאיו ההווים לעומתו. 

באופן זה, כשהאמצעיים הצדדיים גם כן עוזרים, כשהמעמד האיקונומי, המשפחתי, הלאומי, ועצם שביעתם של החיים הטבעיים, בא עמו, סר פחד המות לגמרי, ונהפך הוא למקור שמחה ובטחון, וחוסה במותו צדיק. וכשתכונת חיים כזאת מתפשטת בעולם, בא השחרור ממלאך המות במרום מילואו. ומעמד חיים כמו אלה, אפשר להכשיר את העולם אליהם, אבל לא היחיד יעצור כח לזה, כי אם האומה, אומה בין האומות, אומה קדושה, מופתית, אומה נבחרה, הסגולה מכל העמים, שבניה בנים לד' אלהיהם הם. הם הם המצווים על לא תתגודדו, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך, ובך בחר ד' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. ולהעביר המות, שהוא חרפה לעם קדוש, וכל מוראיו ועצבונותיו, שהיא תחילת התרבות המכוננת, המאשרת את החיים בכל תפקידיהם, לזה הננו נקראים, ובשביל כך אנו נלחמים. וכל הנפילות אשר נפלנו, לא יתיקו רגלינו מהמטרה העליונה, הנשואה בנשמתנו. בוא נבוא אליה דרך כל השלבים, ודרך כל השבילים המסובכים, אבל בוא נבוא, לבוא לאותה החירות אשר עבורה הננו חיים.

 

× שלח הודעה ב WhatsApp
דילוג לתוכן